רומן התבגרות
"התחילו לזרוק עלינו אבנים כשהייתי בן שבע. היינו נוסעים לירושלים בדרך צרה ומתפתלת, שבצדיה גבעות שעצי זית פזורים עליהן וביניהן מבתרים. מוניות כתומות של ערבים דברו בכביש ועקפו מימין ומשמאל, חמורים חצו את הכביש בשלוות חמורים. ותמיד בהפתעה גמורה, לא משנה כמה הכנו את עצמנו, כשפגעה האבן ברכב- קפאנו. זגוגית החלון הייתה מתנפצת בבת אחת, ורסיסיה היו מסתבכים בשיער של אימא. "קטנה" קרא לה אבא, וכשנפגע החלון שלה חילץ משערה רסיסים דקים וחדים. כך התחזקה גאוות היחידה. אבא היה מספר כבדרך אגב שזרקו עלינו אבן, אימא הייתה נאנחת בלי קול, ואני הרגשתי שהחזה שלי מתנפח."
נער בן 13 נקרע בין שני הוריו וצריך להתמודד גם עם הקשיים שמעלה גיל ההתבגרות בפנימיית נערים דתית. אין זה פשוט. לצד התאהבות בוסרית מתעוררים גם תשוקות ומאוויים שאסור לתת להם בשום אופן פורקן, ותחת הסייגים האלה קצרה הדרך בין להט הגוף ובין להט האמונה והמעשים שאולי כרוכים בה.
האם יקום ויַראה עם חבריו לתושבי הכפר הערבי השכן מי הוא האדון כאן? ולא במילים אלא במעשים? שלב אחר שלב מתגלגלים הדברים ומידרדרים, לא רק בין ההתנחלות לכפר אלא גם בתוך ההתנחלות עצמה ואפילו בין כותלי הבית, עד שגם אמתות מוחלטות אולי ישנו את פניהן.
שגיא כהן, גדל בישוב עטרת, מפליא להיכנס לראשו של נער שרק מעט מפריד בין מעשיו למעשיהם הקיצוניים של אלה המכונים "נערי הגבעות". ברגישות רבה ובקול צלול, אישי מאוד, מסופר כך לראשונה הסיפור הזה, שהוא מליבּת חיינו כאן.
“נער בן 13 נקרע בין שני הוריו וצריך להתמודד גם עם הקשיים שמעלה גיל ההתבגרות בפנימיית נערים דתית.”